פסק-דין בתיק עפ"ת 27180-07-12

רקע

1.         ביום 21.6.2010 נדון המשיב בהעדרו, ורישיונו נפסל לשלושה חדשים. רישיונו לא הופקד. ביום 18.10.2010 הוא נתפש נוהג, ולכן הועמד לדין על נהיגה בפסילה. הוא כפר באשמה וטען, כי לא ידע כי עליו להפקיד את הרישיון (ומכאן שלא ידע כי מניין ימי הפסילה מתחיל מעת ההפקדה). משך שלושה חדשים הוא לא נהג ברכב, כמצוות בית המשפט, ומשחלפו שלושת החדשים - הוא שב לנהוג. הוא טען, על כן, להגנות שבסעיפים 34יט או 34כ' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (" חוק העונשין" או החוק").

2.         בית המשפט קמא זיכה את המשיב מן האשמה. ראשית הוא האמין לעדותו, לפיה לא ידע על חובתו להפקיד את רישיונו, ומכאן שביום שבו נתפש נוהג הוא סבר באמת ובתמים כי תקופת הפסילה נסתיימה. להתרשמות בלתי אמצעית זו הוסיף השופט קמא ופרש ראיות ונסיבות שונות, שחיזקוהו במסקנתו, לפיה לא נתגבשה אצל המשיב המחשבה הפלילית, זו הצריכה בעבירה בה עסקינן. למעלה מן הדרוש נפנה בית המשפט קמא לבחון את הטענה, לפיה טעותו של המשיב היתה "טעות במצב דברים", ותשובתו לשאלה זו היתה חיובית, כשהוא מסווג את הטעות (בדבר החובה להפקיד את רישיון הנהיגה) כטעות בדין לבר-פלילי.

3.         על פסק דין זה מונח הערעור שלפניי, והוא מופנה הן לחלק העובדתי, לפיו נקבע כי לא נתקיים במשיב היסוד הנפשי הצריך לעבירה, והן לחלק שעניינו טעות במצב דברים. לשיטת המערערת חלה בעניינו של המשיב החזקה הקבועה בסעיף 34יט לחוק אודות ידיעתו של נאשם את החוק.

נוסף על כך מלינה המערערת על שהשופט קמא לא נדרש לעבירות אחרות בהן הואשם המשיב, משמע נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה בלא פוליסת ביטוח.

דיון

4.         בקביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא לא ראיתי כל הצדקה להתערב. הן מבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו של המשיב, ושאר נסיבות וראיות נלוות שחיזקו את מסקנתו בדבר מהימנות העדות. בכלל זה באה העדפת עדותו על הדברים שרשם השוטר בעת תפישת המשיב, כאילו ידע המשיב כי עליו להפקיד את הרישיון. הדברים הוסברו היטב  בהכרעת הדין, הם נסמכים על אמון מלא שניתן בעדותו של המשיב, ובכל אלה אין כל מקום להתערבות של ערכאת הערעור. את הבירור מכאן ואילך אעשה על יסוד העובדות שנקבעו בפסק הדין, משמע המשיב סבר באמת ובתמים, כי תקופת הפסילה החלה ביום בו נגזר דינו, ולא מעת שיפקיד את רישיונו, חובה שלא ידע כלל על קיומה.

5.         המשיב הואשם בעבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ( "פקודת התעבורה" או "הפקודה") וזו לשונה:

"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, ..., דינו - מאסר שלוש שנים..."

6.         היסוד הנפשי הצריך לעבירה זו הינו מחשבה פלילית. מסקנה זו, עליה לא חלקה המערערת, נלמדת מהוראת סעיף 19 לחוק העונשין הקובעת:

אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם -

(1)     נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או

(2)     העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

סעיף 67 לפקודה איננו קובע, כי צריכה רשלנות על מנת שתתגבש העבירה, והיא אינה עבירה מסוג העבירות של אחריות קפידה, לפי שמגדיר סעיף 22 לחוק העונשין.

7.         פועל יוצא מדרישת המחשבה הפלילית בעבירה המדוברת, על מנת להרשיע את המשיב צריכה היתה המערערת להוכיח "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות... הנמנות עם פרטי העבירה..." (ס' 20 לחוק)

8.         אין חולק, כי הודע למשיב על גזר הדין, הפוסל אותו מנהיגה. המחלוקת נפלה בשאלה, האם הוא מודע היה לכך, שהוא נוהג בפסילה. הוא טען, כזכור, כי הוא סבר, שהפסילה מתחילה מעת שהודע לו גזר הדין, שאז מנה שלושה חדשים בלא שנהג במכונית, ובתום התקופה החל נוהג. הוא טען עוד, וטענתו זו נתקבלה על בית המשפט, כי לא ידע שמניין ימי הפסילה מתחיל מעת שהוא מפקיד את רישיונו, לפי מצוות סעיף 42 לפקודת התעבורה, וזו לשונה (בחלק הצריך לענייננו):

פסילה וחישוב תקופתה

(א)        פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

...

 (ג)       בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין -